<h1>רבינו גרשום — ערכין</h1>
<h2>דף י:</h2>
[ערכין ז' ע"ב] אין בערכין פחות מסלע. אין נוטלין לעולם מן המעריכין פחות מסלע ולא יותר על חמשים סלע. [כיצד. אמר ערכי עלי חמשים סלע ולא היתה ידו משגת אלא לסלע אחד ונתנו נפטר מן הערך אע"פ שהעשיר אינו נותן כלום. אבל אם נתן פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע]. היו בידו חמש סלעים. וערכו היה חמשים. ר' מאיר אומר אינו נותן אלא אחד. הואיל ואין ידו משגת לכל הערך. [גמ'] כל ערכין שאתה מעריך. סתם לא יהו פחות משקל ואינו נפטר עד שיתן סלע שלם כדאמרינן לעיל דהא כתב שקל בערך המועט וכתיב חמשים בערך המרובה. [היכא דאית ליה. יהיב מה דאית ליה דכתיב אשר תשיג יד הנודר. ור' מאיר. האי אשר תשיג יד הנודר אשר תשיג אתי למעוטי יד הנידר דעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני מה שידו משגת ולא אזלינן בתר נידר]. ולאו ממילא [שמעת מינה כו']. כלומר דתרווייהו שמעת מינה [ש"מ] דיד הנודר ולא יד הנידר וש"מ מדאמר אשר תשיג דהיכא דידו משגת שקלינן מיניה כל מה שיש לו.
<h2>דף יד:</h2>
[ערכין ה' ע"א] יכול תצא. שאר הבהמה לחולין. בהוייתה תהא. בקדושתה תהא. חוץ מדמי אותו אבר שבה. שהקדיש שדמיו יהא קדוש. הא בקדושת הגוף הא בקדושת דמים. אי אקדשיה לראש בהמה בקדושת דמים למזבח שימכר ויקח בדמיו קרבן למזבח ודאי אין לו אלא ראשה דאפשר למכור הראש לבדו. אבל אי אקדשיה קדושת הגוף [ליקרב הוא עצמו למזבח הוא ואי אפשר לחלוק הראש מן הגוף] פשטה הקדושה בכולה דאי אפשר לשחוט הראש לשם עולה והגוף לשם חולין דהא אין שוחטין חולין בעזרה. [והא מר הוא דאמר. רבא במסכת תמורה הקדיש זכר לדמיו שאמר דמי זכר זה עולה קדוש קדושת הגוף (עז) והזכר עצמו קדוש הואיל וראוי למזבח הכא נמי הואיל וראויה האי פרה לקדשי מזבח כיון דאקדשה קדושת דמים תהא קדושת מזבח ותפשוט קדושה בכולה. הא דאקדשה כולה. לקדושת דמים קדשה קדושת הגוף. הא דאקדיש חד אבר. לקדושת דמים לא קדיש קדושת הגוף.
<h2>דף כה.</h2>
(ערכין כ"ט ע"א) [הלכה כר' יהודה. דאמר סתם חרמים לבדק הבית. ברייתא איפכא תניא. הואיל דההוא דר' יהודה מוקים לה כרבנן]. מתניתין נמי איפכא תנא. הואיל ותני ברייתא איפכא. רב גמריה גמיר. דאתנייה רביה לברייתא איפכא. [אי הכי. כיון דאפיך דר' יהודה כרבנן הלכה כרבנן איבעי ליה למימר. הכי קאמר. לדידי האי דאמריתהו משמיה דר' יהודה גמירנא לה משמא דרבנן לדידכו מאי דאפכיתו ותניתו בר' יהודה דלבדק הבית הלכה כר' יהודה]. ושדינהו בנהרא ולישתרי לך. משום דקסבר סתם חרמים לבדק הבית וכיון דליכא בהמ"ק לית ליה תקנה אלא בפדיון ולמישדי בנהרא. [הני מילי בזמן בהמ"ק קיים. לא היה שרי למיפרקי לכתחלה אלא בשיוויו משום פסידא דהקדש]. משום פרסומי מלתא. דבר פדייה הוא הוא דאצרכיה ד' זוזי דחשיבי אבל מ"מ בפרוטה סגיא כדשמואל. [יהיבנא כולהו לכהנים אלמא קסבר סתם חרמים לכהנים. וכיון דאיכא כהנים חרמי כהנים אין להן פדיון]. ר"ש [אומר]. מהכא דאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן היובל אבל מטלטלי אפילו בזמן הזה. אין גר תושב נוהג. שמצווין להחיותו ומוזהרין על הונאתו. גר תושב זה הכופר בעבודת כוכבים. וכתיב. נמי גבי גר תושב בטוב לו לא תוננו דהאי בטוב לו בלא תסגיר עבד אל אדוניו [כתי'] ומפרש בסיפרי זה גר תושב. [שמעינן מהכא דאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן היובל ואמאי אצרכיה רב יהודה פדייה. לא קשיא. מקרקעי אין נוהגין אלא בזמן היובל אבל מטלטלי אפי' בזמן הזה]. והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה. דהאמר דאחרימנהו לכולהו נכסי בין מקרקעי בין מטלטלי. מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דא"י דמו. והא אמרינן דבמטלטלי נוהג אפי' בזמן הזה.
<h2>דף נב:</h2>
[ערכין ל"א ע"ב] כמאן דלא כר' מאיר. דאמר בפ' יש בכור לנחלה אלו שאינן חוזרין ביובל כו'. דכי היכי דסבר ר' מאיר דמתנה אינה כמכר לענין למיפק ביובל הכי נמי דלא הויא כמכר למיחלט. [דרבי רחמנא לצמיתות. כדאמר לעיל צמית צמיתות. אמרי ליה רבנן לרב פפא. והא אמרינן התם בפרק יש בכור] דהא גבי יובל כתיב תשובו לרבות את המתנות ור"מ לא קא מרבי דתשוב תשובו לא משמע ליה [לרבות] הכי נמי צמית צמיתות לא משמע ליה [לרבות המתנה אלא ודאי דלא כר' מאיר]. וגואל לעולם. דאינה יוצאה לכהנים ביובל כשדה אחוזה. גאלה אחר מיד הקדש. אותו אחר דינו כלוקח שאם הגיע יום י"ב חדש ולא גאלה המקדיש נחלט לזה שגאלה מיד הקדש. [ולחלטיה הקדש. ויהא חלוט להקדש אם לא נגאל בתוך שנתו למה גואל לעולם. אמר קרא] לדורותיו. למי שיש לו תולדות [דורות] יוצא לצמיתות. (גאלה אחר. דכתיב וקם את הבית וגו'. והאחר דכתיב וקם הבית וגו'). לא יצא ביובל. דאינו חוזר לבעלים למה לי. סד"א ליפוק ביובל. דפקע יובל לקנינו קמ"ל דלא.
